פסק-דין בתיק ע"א 7067/11

השופט נ' הנדל:

1.            מונחים בפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2126-09, כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי), אשר הורה למערערים בע"א 7375/11 (להלן: היורשים) לשלם כ-3.8 מיליון ש"ח למערער בע"א 7067/11 (להלן: חסיד).

רקע

2.            בשנת 1971 רכש רוחולה אפרמיאן ז"ל (להלן: המנוח) קרקע יחד עם שותף בשם שאוליאן. בין הצדדים פרץ סכסוך, והם פנו לבוררות שבה שימש חסיד כבורר מטעם המנוח ואדם נוסף שימש כבורר מטעם שאוליאן. בפסק הבוררות חויב שאוליאן למכור למנוח את חלקו בקרקע תמורת כ-230,000$. בהמשך התנהלו בין הצדדים הליכים נוספים, ובשנת 1984 הגיעו שאוליאן והמנוח להסכם פשרה בעניין אופן ביצוע פסק הבוררות.

ביוני 1993 הגיש שאוליאן לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, יחד עם תביעה כנגד המנוח וחסיד. שאוליאן טען כי פסק הבוררות נגוע בתרמית, וכי המחיר שנקבע בו למכירת המקרקעין היה נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. עוד נטען כי הקרקע נרכשה בפועל על ידי חסיד, אשר שימש כאמור כאחד הבוררים.

בשנת 2001 ניתן פסק דין בתביעה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) קבע כי פסק הבוררות אכן היה נגוע בתרמית, וכי המחיר שבו חויב שאוליאן למכור היה נמוך ממחיר השוק. ברם לגופו של עניין נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות מטעמים של מניעות ושיהוי, משום שחלף המועד הקבוע בחוק להגשת בקשת ביטול, ומשום שהסכם הפשרה עליו חתם שאוליאן בשעתו חוסם את דרכו מלתבוע את המנוח.

ערעור שהוגש לבית המשפט העליון - התקבל (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389 (2004)). הובהר כי מן הראוי להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות. באשר לתביעה נגד המנוח, יש לבדוק האם שאוליאן היה מתקשר בהסכם הפשרה - שכביכול שולל ממנו את זכות התביעה - אילו היה יודע מבעוד מועד על התרמית שעמדה ביסוד פסק הבוררות. בעניין זה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשם שמיעת ראיות. ואכן, לאחר שמיעת ראיות קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) כי שאוליאן לא היה מתקשר בהסכם הפשרה אילו ידע מבעוד מועד על התרמית (להלן: פסק הדין הראשון).

נותר, אפוא, להכריע מהו הסעד הכספי המגיע לשאוליאן בעקבות מעשה המרמה שביצעו כלפיו המנוח וחסיד. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אחיטוב) כי הפער בין שוויה האמיתי של הקרקע לבין הסכום שקיבל עבורה שאוליאן בפועל עומד על כ-300,000$, וזהו הנזק שנגרם לשאוליאן. סכום זה - הנזק הממוני הישיר - הופחת, משיקולי אגרה, ל-250,000$. לפיכך חויבו חסיד והמנוח, ביחד ולחוד, לשלם לשאוליאן 250,000$ בתוספת ריבית והצמדה, וכן 350,000 ש"ח בגין עוגמת נפש (להלן: פסק הדין השני).

יצוין כי טרם מתן פסק הדין השני הגיש חסיד הודעת צד ג' כנגד המנוח, ובה דרש מהמנוח לשפותו באופן מלא בגין כל סכום שייפסק נגדו. הודעתו של חסיד נדחתה. הובהר כי בפסק הדין הראשון אין זכר לחלוקת אחריות בין חסיד למנוח. אדרבה, נקבע שם שחסיד והמנוח עשו יד אחת כדי להונות את שאוליאן ולרכוש את חלקו בנכס, ולפיכך שניהם "אחראים באותה מידה לנזקים שנגרמו".

ההליך הנוכחי

3.            מספר שנים לאחר פסק הדין השני הגיש חסיד תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודרש לקבל שיפוי מיורשי המנוח (הם המערערים בע"א 7375/11). לשיטת חסיד (על פי כתב התביעה המתוקן שהוגש), בעקבות פסק הדין השני גבה ממנו שאוליאן - באמצעות לשכת ההוצאה לפועל - כ-12 מיליון ש"ח. היות ופסק הדין השני קבע כי חסיד והמנוח ישאו באחריות "ביחד ולחוד", תבע חסיד מהיורשים לשפותו במחצית הסכום ששולם בפועל - כ-6 מיליון ש"ח.

ביום 24.11.2010, בתום קדם-משפט, הושגה הסכמה על מתווה הדיון. בשל חשיבות הסוגיה תובא כאן לשון ההחלטה המתארת את ההסכמה הדיונית:

"השאלה השנויה במחלוקת היא אחת ויחידה, מהו הסכום לו זכאי [חסיד] מתוך הסכום שנפסק בפסק דינה של כב' הש' אחיטוב [פסק הדין השני], אשר קבעה כי החיוב ביניהם יהיה ביחד ולחוד, או מהסכום ששולם בפועל על ידו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו על ידי הנושה, מר שאוליאן.

ב"כ הצדדים הסכימו כי מדובר בשאלה משפטית, שאין צורך כי ישמעו עדים לגביה. ב"כ הצדדים אף הסכימו כי יוגשו סיכומים בכתב בנוגע לשאלה זו, וכי ההכרעה תהיה על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט והסיכומים".

המחלוקת הייתה, אפוא, מהו הסכום שבו צריכים יורשי המנוח להשתתף. לגישת חסיד, על היורשים לשלם לו מחצית מהסכום אותו שילם בפועל - כ-6 מתוך כ-12 מיליון ש"ח. עמדת היורשים, לעומת זאת, היא שעליהם לשלם לכל היותר מחצית מסכום החוב  ביום פתיחת תיק ההוצל"פ - כ-3.8 מתוך כ-7.6 מיליון ש"ח.

לאחר עיון בכתבי הטענות קיבל בית המשפט המחוזי את גישת היורשים. נקבע כי לא עלה בידי חסיד להוכיח את הסכום ששולם על ידו בפועל לסילוק החוב. סביר כי סכום זה גבוה מסכום החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, אולם המסמכים אותם הציג חסיד אינם מציירים תמונה ברורה באשר להיקף התשלומים בהם הוא נשא בפועל. הנטל להוכיח את הסכום ששולם מוטל על חסיד, והוא לא עשה כן. לפיכך נקבע כי על היורשים לשאת במחצית סכום החוב המוכח - 7,670,530 ש"ח, דהיינו 3,835,265 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

הערעורים

4.            על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעורים.

חסיד שם את הדגש על לשון החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה השאלה היחידה ששנויה במחלוקת היא משפטית: האם חסיד זכאי לתשלום מחצית מהסכום שנפסק או למחצית מהסכום ששולם בפועל. לגישתו, משמעות ההחלטה בקדם-המשפט היא שאין עוד מחלוקת עובדתית באשר לגובה הסכום ששולם בפועל. אלא שהייתה מחלוקת משפטית בין הצדדים, האם יש לחייב את היורשים במחצית מהסכום ששולם בפועל או רק מסכום החוב המקורי. מעבר לכך, אף לבית המשפט היה ברור כי שולמו סכומים נוספים מעבר לסכום האזהרה. בנסיבות אלו לא מובן מדוע הגיע בית המשפט לתוצאה אליה הגיע. לגופו של עניין אף נטען כי היו די ראיות להוכחת הסכום ששולם.